herzeit: לשרוד את הסופה, להתפלץ מיפי ההרס,להתפלל לסופה.

herzeit: לשרוד את הסופה, להתפלץ מיפי ההרס,להתפלל לסופה.: "סוף סופה בוא מאת יסמין גודר שותף ליצירה ודרמטורג: איציק ג'ולי מופיעים- יוצרים : שולי אנוש, שורה וילהמסון, ענת ועדיה, דלי..."

לשרוד את הסופה, להתפלץ מיפי ההרס,להתפלל לסופה.

סוף סופה בוא

 מאת יסמין גודר

 שותף ליצירה ודרמטורג: איציק ג'ולי
 מופיעים- יוצרים : שולי אנוש, שורה וילהמסון, ענת ועדיה, דליה חיימסקי, צוף יצחקי, דני נוימן.
 מוסיקה  Hajsch "1992
עיצוב תאורה: עומר שיזף
עיצוה ועריכת סאונד: אייל שינדלר
עיצוב תלבושות: מיכל בסעד
 ניהול חזרות: עילאיה שליט



ספירת השכבות אצל גודר מתחילה מלמטה, מאיזו לבה היולית, שמנסה לתת צורה לצעקה, אבל גם המלה צעקה היא כבר מובנית  ומוגדרת עם התחלה וסוף. את שכבות החתירה מבעד ללבה עוברים ששה רקדנים חשופים- כן, עם בגדים, אבל זו רק קליפה דקה, משום שמתחת לבגדים הגוף, והגוף עצמו מתקשה להישאר במסגרת שהיתוו לו הרגליו ותרבותו ומינו והוא משיל אפילו את מה שהוא הכי קרוב לו.
 שלוש רקדניות ושלושה רקדנים משליכים את נפשם מנגד ויוצרים על הבמה מבנים של זוגות, שלישיות, והנמוגים זה לתוך זו  ולתוך הזרות הבאה.לאיברים לפתע תפקידים שונים, אצבעות בתוך עיניים, אצבעות מסמנות עיניים, טלטולים ורעידות   ופרצופים כאילו לקוחים מעולם אחר, שכוח, של נשיות מתגרה או גבריות חייתית, הכל מוכר אך לא מוכר כמו בחלום מסויט.
 וכמו בציורים הגדולים של  פרנסיס בייקון הגופים המתפתלים, הדוהרים, , אחוזים זה בזה,  נעים  בעולם יפיפה.  עומר שיזף, התאורן, יצר על במה לבנה צבעוניות פסטלית נדירה. גם  התלבושות שיש בהן חתך רחבי גדול מדי, שסע, או פתאום  כמו לשריה ולימלמסון השבדית  בגד שאין בו חתכים, ודמותה התמירה במיוחד היא עוד פן כוריאוגרפי לא צפוי, כמו קריאה לסדר  בתוך הזרם שגם היא נסחפת בתוכו- גם אלו בצבעים  שהמלה שפויים עכשיו עולה בדעתי, כמו נוחם, צבעים בגוונים עמוקים אך טובים לעין, בסגול וכחול וכתום.
 הבד הלבן מואר ביד אמן- מלמטה מחלחל אור ורוד הצובע את שולי הרקע, הופך לפתע לצהוב מאיר , שמש חבויה ועזה, ולאט מצטייר על הבד כתם אור גבוה שבתוכו, כמו צריבה, אפשר לגלות הטבעה של  צורה  משתנה שאני ראיתי בה ריאה, או לב, סימון מרוחק של חבל טבור באדום, כמו מאיר מרחוק.
  לאט אנו מתידדים עם דמויות הנאבקות עם מה שאנו מכנים אהבה  ותשוקה, אך גם אלו מקולפות מן ההרגל,הן הקיום שהסירו ממנו את נחמת האנדורפינים המסתירים את כאב   הלמות לבנו,  פעימות איברינו, תנועת הרוח המתפרצת, זו העדה, כמו שייטס כתב,לחיה הגוועת אליה אנו קשורים.
 בחלקה האחרון של היצירה, כשהטרו,ף והטריפה מתערבבים,תחושה של אפוקליפסה,  נגיעה במה שבסיסי, כמו  ערמת הגופים היונקת ב" מחזור " של רות זיו אייל, הזחילה של כל ששת הרקדנים לקצה, כל אחד  בהתפתלות שלו, ולאט נוצרת תנועה מצד אחד של הבמה לצידה השני,,  הלוך וחזור,זוגות מתאגדים ומתפרקים כמו זרם אנושי שכבר אין לו תכונות אופי, אלא רק אנושיות רעבה, ולפתע השורה האנכית הזו נעמדת על רגליה,  ודמות אחת, זו אותה שורה וילהלמסון ארוכת האיברים מטפסת על כתפי  הרקדנים ואור גדול נוגה   על פניה המורמות, כמו עכשיו הגאולה, ואז כולם מתרוממים ויוצאים, הולכים, כמו לראשונה על רגליהם, שלמים. הכמיהה נרגעה כמו אחרי התפרצות של לבה.
 התנועה,  בשוך התרגשות ההיזכרות, היא גודרית טיפוסית, ולמרות שהיא עצמה לא על הבמה אותן קפיצות- ללא מרחק,אותה עילגות וירטואוזית , אותן הפתעות קצביות, תזזיות, מופיעות אצל הרקדנים האחרים. אם פעם נראה היה שמאחרי תנועה מלומדת של גודר מתחבא סב טקסט תנועתי שמציץ, שמנסה להיות  מרכזי אך הוא עדיין  שולי, הפעם הזו הסב- טקטס הוא המוביל,והוא לא צפוי  ולא מנומס כדרכו של סב טקסט .
  "סוף סופה בוא"- כמו תפילה  לשקט, היא  חתך בקיום- מכאיב, מפחיד לעיתים, אך דרכו  יכולה להתגלות שלווה, או סוד, או אור גדול.

ממותות,מאת אוהד נהרין, להקת בת שבע

ממותות

(הדבר הרך העוטף את המות מצידיו)

ממותה- חיה  שעברה מן העולם.נכחדה. מה שהיה ואיננו. ממותות-מלה גדולה שיש בה מות. גם בגלל  שהיתה, וגם בגלל שהאותיות בתוכה נושאות את המלה מות- מות, למות, והמלה מות עטופה בשני קצותיה במ-ות.

על משטח במה בהיר, בסטודיו ורדה שהוסיפו לו שורות של מושבים יושב  הקהל  בארבעת צדדיו, עוטף את הבמה. האור (של אבי יונה בואנו, במבי,)מציף את כולם, רקדנים וקהל כאחד. אור ללא צללים, חם ופשוט, שלא ישתנה לאורך הערב כולו.

 בדממה עולה הרקדנית הראשונה ונעמדת  על רגל אחת, גופה מוטה כמו להקשבה, כפסל.  בפרולוג היא עוברת מצד לצד, פוסעת אחורה,מנקדת את גבולות הבמה בפסיעות מהירות, בברכיים כפופות, כמעט בניתור . הסולו מדויק, כל מגע של כף רגל מכוון,דמותה הבהירה של כריסטין פרנק מי שרקדה את התפקיד לראשונה,ברורה, מרוכזת. בסוף הקטע היא שוכבת על הצד, בדממה.

פתאום מרעידה את החלל מוסיקה קצבית אדירה, הקהל נושם.

שאר הרקדנים נכנסים ומתיישבים  במקומות הפנויים בשורות הראשונות. כולם לבושים באותו בגד- ( רקפת לוי) -מין אוברול עד מאחרי הברכיים, שעבר שטיפה בצבעי פסטל, כמו צל של בגד ליצן, כמו בגד שדהה, שהסירו ממנו את הצוארון העגול, הילדותי ואת מכפלת המכנסיים  ודש השרוול ונותרו הסימנים הבהירים של מה שהיה. העור שנותר גלוי מרוח באבקת צבע, או נכון יותר, מה שנותר אחרי שנמרח בצבע, רמז ירקרק, כחלחל, מה קורה לגוף שהיה.

הקבוצה כולה מתרוממת ורוקדת כאיש אחד. זהו ריקוד חרישי, הזרועות נעות ונעצרות, יד אחת תשוב ותישלח כלפי מעלה, אצבעות קצת מעוותות, קפואות, יד שניה צמודה אל החזה.הרקדנים נעים כמו בחלום, ללא מאמץ נראה לעין, ומדי פעם אחד מהם נופל,כאילו כשל. בגלל שהריקוד עשיר כל כך אני נותנת לו להתרחש מבלי מאמץ של התבוננות, כמו קיום עצמאי שאינו דורש את מלוא תשומת הלב, אך זה רק תרגיל משום שכל הפרטים נמצאים שם בחלל, דבר לא נעלם מן העין. הקהל עוטף את הרקדנים , בפסקול נשמעות נקישות  מטרונום ופעימות לב וצפצוף של מוניטור. מדי פעם צליל של גיטרה.הרקדנים מתיישבים חזרה,  ארקדי  זיידס , מן הקאסט המקורי,רוקד סולו שבסופו הוא נופל על הרצפה, גופו מפותל, ראשו מושלך אחורה ועיניו פעורות מבלי לעפעף- לידו נשכבים כל שאר רקדנים באותה תנוחה, כמו שדה קרב חרישי בסוף המלחמה.

המוטיב של קפיאה בסוף סולו, אליו מצטרפת כל הקבוצה כמו הדגשה, סימון, חקיקה בזכרון, יחזור  ושוב.

שוב מוסיקת רוק הולמת, שוב אפשר לנשום. בדואט רקדנית אחת זוחלת על גבה, אחורה, ורקדן שני,   רוקד לאורך המסלול,עוצר מדי פעם לידה, כמעט נוגע אך לא, כמו במסלולים מקבילים, קרובים, הזוחלת מתעלמת מן נוכחות האחרת, כאילו ואינה קיימת.  לקול מוסיקה המגיעה מרחוק, כמעט בלתי נשמעת,ממי רוקדת סולו. בליבי אני מכנה אותו המקום שהיה פעם ריקוד. לקראת סופו של המחול היפיפה מתרבות ההתמוטטויות הקטנות שבאמצע התנועה, עד הרעד הגדול, האחרון, והקריסה.

 המוסיקה הקצבית, כולה מין פופ מיושן המקפיץ את הרקדנים לסדרות של ריקודים עליזים וטפשיים,פונים כל פעם אל אחת מארבע החזיתות, היא שוב אתנחתה לנשימה, משום שהמשא הרגשי של המחול הזה הוא כמעט קשה מנשוא. להוציא קטע אחד בריקוד של פורסייט " גוף בן בלי יעל" שנעשה אחרי מות אשתו, מעולם לא ראיתי ריקוד מות יפה כל כך ושובר לב, שכולו בהירות ,כאילו נגע גם המלווה באור הגדול שלפני החשיכה האחרונה, ונותר על הסף כדי לחזור ולספר.

 ברגע מסוים הרקדנים פוסעים לאורך השורות, לאט, ולוחצים את ידי  היושבים ,הקהל, לחיצה ארוכה, מבט בעינים, אדם מול אדם, כמו המשתתפים בצער הלוחצים את ידך.

 אחרי הסולו מופלא של ממי, סטפן פרי( בקאסט המקורי)  נעמד לידה ופושט את הבגד.הוא עירום , הוא הגוף, כמו הסרה של כיסוי נוסף בדרך אל האין, סטפן חוגג את הגוף, את כוחו, את החיים, הוא יורק על איבריו הבוגדניים אך גם מנשק את גופו האהוב. לקראת הסוף הוא מרים את הרקדנית השוכבת רפויה לגמרי. החיים נושאים את המתים עמם.

 בדואט האחרון רוקדות ציסטו אונו וקרוליין בוסרד דואט, כמו הכפלה של אותו מחול. נשמע צליל אחד מתמשך, ארוך. לקראת הסוף פונה פתאום אחת הרקדניות, הצל, אל השניה, פנים אל פנים, ודוחפת מרפק אל תוך פיה הפעור. חושך.

 אין טעם לכתוב  עוד מה מתרחש במחול  הזה. זו יצירה נפלאה, צרופה, נקיה מכל תעלול או פעלול או רגע שאין בו צורך, זו יצירה אישית מאוד והיא של כולנו. זו הקומדיה האנושית  ואורפיאוס והרקוויאם  ושיר האהבה היפה ביותר שאפשר לכתוב  בשפה אותה יודעים רק החיים. זה ריקוד על מה שנעדר, והוא מלא עד גדותיו, ומרגש עד בכי.

הרקדנים  של נהרין גדלו להיות יותר ממבצעים מיומנים. יש להם שמות ואישיות ויכולת ומחויבות מוחלטת למה שהם חלק ממנו. הם יודעים מה הם רוקדים. והם נדיבים וצנועים ומרהיבים.

אולי הריבוע המואר, הבהיר, שאור לעולם לא יורד בו, הוא הזכרון. תיבת זכוכית , שהזכוכית הוסרה ממנה.

חינוך גופני

 צילום: גדי דגון

כוראוגרפיה ובימוי | מאיה לוי, חנן אננדו מרס

רקדנים ושותפים לתהליך היצירה | אורי שפיר, נעה פראן

מוסיקה מקורית | מאי לב

עיצוב תלבושות | ברק אביעם ושירה וייז

הפקה | סיוון גבריאלוביץ'

לבוא להאנגר 2 בנמל יפו זו כבר התחלה של חגיגה. לא הפנים המיוגעות מראש של מי שיש לו מינוי ל" תרבות" , אלא סקרנות ומהומה שמחה. מקומות לא מסומנים  על כסאות, וגם יושבים על כריות על הריצפה.
 על טרמפולינה גדולה ומוארת חי זוג. שם הם גרים, ישנים, ולאט מתחילים לפסוע, לקפוץ לנתר ולדלג. הם יכולים ליפול אחורה, תחושה של סכנה ויאוש ועזיבת כל העולם, אך לא קורה להם  כלום,  לא כמו  על קרקע יציבה,הם מיד קופצים , כמו ליצנים,חזרה על רגליהם וממשיכים. הם בודקים את גבולות העולם  הלא יציב ומועכים את פניהם אל הרשת המפרידה בינם לבין החוץ, אולי התהום.

 הם רצים ורודפים זה אחרי זה ונקלעים לריב אוהבים, הם דוחפים וגופם  מגיב כאילו קיבל מהלומה,    סרטי אלימות בטלביזיה וקרבות מגע  הם השראה  ואז מגיע הפיוס הזמני  , כאשר הם שוכבים על הגב ולפתע חולף מטוס בשמים שלהם והם , כמו ילדים, מחקים את התעופה והנה הם עפים, הם ממש עפים  באויר במופע קרקסי מרהיב ,פרושי זרועות שהופכות להיות כנפיים.לאט הסיפור של זוגיות נעלם כאשר הדימיון משתלט, וזה החלק הטוב שבמופע. 
 . בקטע מוקדם יותר הם מנפנפים בזורועות כמו נסיון  להתרומם, וזה מכמיר ומוכר, אבל עכשיו הם ממש גבוהים באויר, ואחר כך הכל הופך לחגיגה , הם על אי בודד וצועקים למטוס ההצלה שמתעלם מנפנופי הידיים, והיא מנחמת אותו בצערו,  ואנו,,כאילו תפסנו אותם בהתפרעות פרטית אך מרתקת, בהצצה לתוך התחפשויות מצחיקות ומאיימות כאחד- הנה הם כלבים, נובחים על ארבע אחד מול פני השני,  משתלחים כטורפים , נושכים ומיללים, ואיכשהו למרות המוזרות זה מוכר .
 מכאן הם ממריאים להתנצחות של התגרות, קופצים ומתהפכים ולקראת סוף קטע הנביחות, כאשר הנערה מרגישה לכודה מול כוחו העדיף של הגבר נשמעת צרחה , איומה ומתמשכת, וגם כאשר הקול כבר נבלם הפה ממשיך להיות פעור וצועק  את חרונו ואת חוסר האונים וכל הגוף הוא צעקה אחת שאי אפשר לעמוד בפניה.
 הוירטואוזיות  של זוג הרקדנים אורי שפיר ונועה פראן משתלבת בהמשך של עלילה. הם לא  רק רקדנים בשליטה מלאה אלא שחקנים רבי הבעה: : בסוף מדומה הוא מנסה להשיג את כל מחיאות הכפיים, לא מותיר לה מקום, נעשה יותר ויותר יהיר ואלים, והיא  מחזירה לו-אולי היא מצליחה לחסל  אותו, הוא שוכב פשוט איברים על ריצפת הטרמפולינה והיא גוררת אותו החוצה, כאילו משליכה אותו מן הבית, מן העולם, ומשיכה לפסוע לבדה על המשטח הגמיש המשתנה.
 היא מתכרבלת על הריצפה כאשר המת- החי זוחל אל מתחת לטרמפולינה , כביכול מחוץ לעולם,ומצמיד את כף ידו אל ידה הנשענת על הריצפה- כמו מגנט הוא מלווה את תנועתה - אם רוצים  להרחיק לכת  אלו המתים המלווים אותנו בחיינו, אך  יש בזה גם שעשוע וחידה, ולמרות שאנו צופים בדרמה של חיים משותפים שהגיעו לקיצם המר והקולנועי הרי לקראת הסוף הם מתאחדים שוב על ריצפת הטרמפולינה אך הפעם אינם מנסים לקפוץ גבוה כל כך - רגלים משתלבות זו בזו, הם נדנדה ושני צבים מקורקעים ושניים שעכשיו הם אחד, והקהל משולהב ומודה להם במחיאות כפיים , עוד ועוד.
  התלבושות  היפיפיות של ברק אביעם ושירה וויז, בהשראה של   מוקיוני קרקס-  מזכיר קצת את הליצנים של פליני-, המוסיקה המפתה והמפתיעה של מאי לב עוזרים ליצור את הדריכות והדרמה והשמחה הפרועה., בכוריאוגרפיה  ובבימוי  מעולים של מאיה לוי וחנן אננדו מרס..

 כאשר העבודה מסתיימת ואור האולם שב ועולה, שני הרקדנים  עדיין בתוך  בועת הטרמפולינה, נשענים בגבם אל הקיר., ההצגה נגמרה, והם לא הולכים לשום מקום.

 אולי כל זוג  צריך טרמפולינה.

הורה. אהד נהרין, להקת בת שבע

הורה

יצירה חדשה מאת אוהד נהרין

 מוקדשת לאמו  צופיה נהרין

 עיצוב במה ותאורה: במבי

 עיצוב תלבושות: אנה מירקין

 עיצוב ועריכת פסקול: מקסים וואראט

 עיצוב ספסל: אמיר רווה

 רקדנים: רייצ'ל אוסבורן, מתבן דסקל, תום ויינברגר, ארז זוהר, אנדראה מרטיני, בשמת נוסן, מיכל סייפן, בובי סמית', אריאל פרידמן. גיא שומרוני, מאמי שימאזאקי.

הורה הוא השם הכי ישראלי של ריקוד- שהוא יותר מריקוד- כמעט חגיגת הציונות והביחד ואיבוד הפרט, והשמחה וה" למרות הכל".

 אז מה הקשר לזה ולריקוד המורכב שנהרין יצר בשם זה?  זו שאלה, והמחול  שהוא ריכוז של יופי מתחילתו ועד סופו מציג שאלה מן הרגע הראשון שהאור עולה.

 בתוך מסגרת  רבועה, בין  קירות ירוקים  על ספסל מעוצב, יושבים הרקדנים בבגדים שחורים קצרים ומעולים,ומביטים בקהל בשקט. ואז הם קמים, וכאשר הזרוע מושטת הצידה הם  הופכים לצלליות  חסרות שם, מפוסלות, רמז למשהו גורלי.

משם והלאה הם הופכים ליחידים , כל אחד רוקד את הריקוד שלו ,ממציא לעצמו חלל שעדיין לא  עוצב. התאורה של במבי , מקורית,  חכמה ומעודנת כרגיל, יכולה להיות מפתח מסוים למתרחש- האור הרך, האור החזק  חסר הצלליות, זה  המנחם לקראת הסוף. מדי פעם הקבוצה עוצרת באמצע   התנועה, קופאת,  קליידוסקופ  עשיר של אפשרויות תנועה שנקטעו, והלב מחסיר פעימה כמו הזמן שמחסיר, כי זה יפה כל כך, כי העצירה היא מקום למחשבה, לשאלה.

התנועה כל כך סבוכה שבעצם אין מילים לתאר אותה- שינויי כיוון, כאילו הומצא עוד מימד לחלל,מהירויות שיא, ביצועים מפתיעים, וירטואוזיים, דואטים שעוד לא נראו כמותם למקוריות ועדינות.

 הפעם הזו המוסיקה בתפקיד שונה , מתייחס לעבר, כזה שיש לו שם ודימוי. איסאו טומיטה עיבד וגם מבצע   בתוך המוסיקה שלו  קטעים ידועים מאוד.  ציטטות של " הורה" מושתלות פה ושם,  , קטעים מתוך גריג, סיבליוס, שטראוס וגם מלחמת הכוכבים, ומוסיקה קלה  שהיא התרומה למחול הסתמי, הטפשי בכונה, כמשקל נגד    לרצינות כבדת  הראש.

 "אחר צהרים של פאון" למוסיקה של דביוסי, שבה הגיבור, בביצועו המיתולוגי  של ניז'ינסקי, בריקוד על ערפול חושים והתעוררות של מיניות שיצר שערוריה בפריס    בתחילת המאה העשרים מצוטט כאן, כאשר כמה תנועות זרועות דמויות תבליט יווני  מופיעות פתאם בתוך  המחול העכשווי . קטעי מוזיקה נוספים  שהקהל מכיר,  הם נקודת אחיזה כמו איים של  זהות  בתוך מה שמסתמן יותר ויותר כעבודה שיש לה עומק, אולי של יאוש, של איזו צלילה למקומות לא מוכרים.

 השימוש במוסיקה של ואגנר, מה"וואלקיריות",בעוצמה קולית גבוהה, היא  הפתעה גמורה, כמו גם סוג של אזעקה, אזהרה כאשר הבנות שוכבות לפתע על הבמה , אחר כך מתיישבות, ובהמשך מתרוממות כולן עם הגברים   לריקוד שנעשה, עם כל בהירותו, לאיבוד עשתונות גופני., מהיר מאוד, פרוע.אמנם מוקפד, תובעני,  אך שמתבטא  מדי  פעם בחזרה תזזיתית על ידי רקדן יחיד על תנועה אחת פשוטה,כמו אוטומט, כאילו מתוך מילון של  מחוות " עבודה"  ידועות, כמו במסכת: סיבוב בורג, חפירה, דחיפה, וכל זה בקצב הולך וגובר עד שהתנועה מאבדת את משמעותה המקורית  ,  והופכת  למאמץ שווא, עקר,  מיואש.

 כפות הרגלים , שבתאורה המתוחכמת נראות לעיתים ורודות, מככבות. הן מדגישות את הגמישות של הגוו, הסיבובים והספירלות הסבוכות. הקצה המלוטש הזה של הגוף ושל התנועה מוסיף  קלות ודיוק, ובעיקר הדבר בולט אצל רייצ'ל אוסבורן הנפלאה ואייר אלעזרא., כאילו הם לא ממש נוגעות בקרקע.

 תחושת האזעקה הולכת ועולה כאשר פני הרקדנים, מבלי לספר סיפור, בכל זאת מורות על הקושי הנפשי, על עומק השאלה ואימת התשובה.

לקראת הסוף, אחרי שפע  של ריקוד מופלא, כולם מתקדמים , ומאמי שימאזקי  שאישיותה הבימתית נעשית משמעותית יותר ויותר בקבוצה, פתאום צועקת. עכשיו זה טרגי ממש,  הריקוד ממשיך בזוגות, כולם עוצרים, פניהם לקהל. האור שהאיר מלמטה ברכות יורד, מחשיך. דמויות פזורות על הספסל, ורק דמות אחת בקידמת במה  ממשיכה כשרגל אחת באויר, כאילו נעצרה באמצע הריצה.-

  היה משהו מטלטל בעוצמה חסרת הפשרות של העבודה החידתית הזו. אפשר לתת לה פרשנויות של" המצב", אך לי היא נראתה יותר כפכחון:- מעמקים המוארים באור בהיר, כזה שאי אפשר להימלט ממנו.

שלוש

 מאת אוהד נהרין

 להקת בת שבע

 נכתב אחרי הבכורה של " שלש", אבל טוב להיזכר. העבודה הזו עדיין  עולה לפעמים על הבמה.

אחרי שנים של יצירות מרהיבות, מלאות זיקוקין של תלבושות ורעיונות פרועים ומוסיקה חיה וחיבורים  של טקסט  ועוצמה של גוף  הנראה כאילו נהדף מבפנים ומבחוץ לכל הכיוונים גם יחד, המחול של נהרין הולך ונעשה מופשט. ללא סיפור נראה לעין, ללא חילופים דרמטיים של תאורה או סאונד, המחול הולך ומתעדן, והעושר התנועתי מתעצם. ב"שלש "יש חומר שהיה מספק כמה יוצרים לכמה  עבודות.

 העבודה הראשונה מתחילה  כאשר הרקדן הותיק יושיפומי  נותר לבדו בקידמת הבמה. התאורה גם היא ללא האפקטים הידועים  של במבי  שהותיר אותם מאחוריו לשימושם של אחרים-  האור רך, בהיר, שוטף את במה . ליושיפומי, מוותיקי הלהקה ומי שמשמש גם מנהל אמנותי שותף יש נוכחות ייחודית. בריקודו, בדיוק ובאצילות של תנועותיו הנראות כאילו הן חצובות באויר- יש משקל ומשמעות לכל מחווה, גם קטנה, של גופו, של ראשו, של כפות ידיו.  במחול הזה נראה כאילו הוא מבין גם את מה שנסתר מאיתנו, יש משמעות או כוונה במה שנראה לנו עלום, ודי באמון שהוא מעורר שנלך איתו לתוך המסע המצפה לנו. ריקוד שקט נפרץ פתאום בהטחת כף רגל כבדה על הריצפה, כף יד פשוטה הופכת לרגע לאגרוף.

 ואריציות גולדברג המושמעות עם הריקוד,( כשההימהום של גלן גולד מלווה אותו כמו עוד ברית סתרים בין יוצר ומבצע, )  קוצבת זמן ומגדירה שפע בתוך מסגרת חמורה של ואריציות  שכל אחת יפה מקודמתה. נהרין  יוצר עושר בתוך מסגרת חמורה, גיאומטרית- שורות  וטורים, גושים המתפזרים ונאספים מחדש.

 בחלק הראשון הנקרא," בלוס" שם המאזכר פעמון, או חלל, או בטן, יחידים וקבוצות יוצרים  מחול   המפוגג  תפיסות ידועות של  חזית וגב, וגם הרגלי צפיה-  התנועה  מתרחשת בחלל המקיף את הרקדן כולו, וכיווני התנועה המנוגדים יוצרים הפתעות ומשפטי תנועה מורכבים, כמעט לא ניתנים לפיענוח. לפעמים נוצרת מין אתנחתה כמו שכולם ניצבים בשורה מול הקהל, ורק מעלים את הזרועות ומורידים אותן שוב בפשטות מוחלטת.

 שוב ושוב הרקדנים נעלמים מאחרי קלעים נמוכים שחורים המקיפים את הבמה כדי לשוב ולהיפך לחלק מקליידוסקופ חי.

בסופו של הקטע הראשון, כאשר האור הולך ונעשה רך ועמום עד שהוא נעלם, עולה על הבמה סטפן פרי,  גם הוא מותיקי הלהקה ואחד האהובים שבה,  חובק מקלט טלויזיה. מן המסך נראה ראשו  של הרקדן כאשר הוא מקריין בעברית זהירה  ואיטית את החלק הבא בערב, הוא מוסר עובדות, הוא מצחיק עם המבטא הצרפתי שלו, כל המעמד הוא לא רציני, יוצר קשר עם הקהל.

הומוס- שבמילון מתואר כדשן, כרקבון צמחים של אדמה, הוא קטע יפיפה לקבוצת הרקדניות. אין דרמה ואין "יחסים", יש רק שוב יופי ותנועה זורמת הנקטעת, כמו גם קודם, בהדגשות פתאומיות של רקיעת רגלים, הנפת רגל, קפיצה שנראית בלתי אפשרית, הטית ראש ההופכת את הגוף כולו לספירלה.  ואין שום דבר צפוי בתנועה, הדרמה, ההפתעה, התוכן, הוא בריקוד, ללא שום תוספת. יש עוצמה גדולה לרכות שאינה סנטימנטלית לרגע, להבעת פניהן של הרקדניות הנפלאות, לרצינות הנשקפת מהן. חסרה לי מלה בעברית, אבל באנגלית זה    serenity   משהו בין רצינות לצניעות , טוהר כוונות. שרון אייל , שהמחול הנשי העז והשקט הוא  ממלכתה הטבעית , מהפנטת. אך  כך גם כל השאר. לאט אני  מגלה שאני בעצם מתבוננת בנוף. אני חושבת על הבהירות והמסתורין של פול קליי, על הצבעוניות שלו. אני שואלת את עצמי מה "התוכן" של ציורי מונה שצייר שוב ושוב את בריכת הליליות בגנו-  בעונות שנה ובשעות שונות של היום, ומגלה שגם הגוף יכול להיות נוף, יכול להיות מוסיקה בלי מוסר השכל.

 החלק השלישי המכונה "סקוס" שמזכיר  מלה שהוראתה הוא  דבר הנמשך שנות דור-  הנוף נעשה אנושי יותר, משום שרקדנים מבצעים עכשיו תנועות והעוויות שאנו יודעים לקרוא וללהעניק להן  משמעות רגשית-  יחיד שרוקד מצטרף אליו רקדן מפינה אחרת ורוקד  דואט, ושוב נפרד, כמו בריקודי זוגות, כדי לרקוד דואט אחר עם בן זוג המגיע לבמה פתאום ממקום אחר. התנועה אינה מפסיקה לרגע.  על דואט  מורכב  בין שרון אייל לגיא שומרוני נופלת פתאום, שוב ושוב, חשיכה  קצרה, כמו שכחה, כמו קטע חתום של הזכרון. קרולין בונסר בסולו מדהים עוברת טווח תנועתי ורגשי  עצום. לאט  נחשפים הרקדנים לא רק כנוף  אנושי אלא כבעלי גוף מסוים, שם, זהות.  בטורים ארוכים הם מתקרבים אחד אחד לעבר הקהל וחושפים- צלע, עור, חלק חזה. לרגע מישהו מראה הבזק ישבן,  שרון הראשונה להוריד את המכנסיים ו"להראות", ללא שום פרובוקציה או הדגש תאורה, את  הגוו העירום , כולל המפשעה. הגברים  המתפשטים לרגע, אחד אחד, מראים גם הם את המפשעה אך איבר המין מוחבא. הם נראים כמו הציור הפלמי של ואן אייק,בו נראה  סן.  סבסטיאן המעונה- חסרי מין, פגיעים, בני תמותה. הטור הולך ומתמשך  וחושף אינטימיות לא מאיימת, קטעי סולו קצרים, נפלאים. ואז  רוקדים כולם בבת אחת, משפט פשוט וקצבי וקופצני והאור יורד לאט, ברכות.

 אחרי "ממותות " נהרין הלך עוד צעד לכיוון הויתור על כל מה שלא הכרחי, על כל מה שהוא אפקט, על כל גינדור. הבגדים  של רקפת לוי הם יומיומיים, התאורה קיימת  באופן חכם וללא  תרועה, אך המחול הוא מורכב ועשיר עוד יותר מתמיד. זהו ריקוד לזמן שאולי יגיע סוף סוף ,זמן שבו יש זמן להתבונן . פעם קראו לזה קלאסיקה.

שקט

 ארקדי זיידס

ארבעה גברים על ריבוע במה נמוכה.

 כל הפעלים של אין מוצא. במים, באוויר, לא לטבוע. בתחינה, בבקשה, בכוח, כמבקש לקלף מעצמו דבר  בלי מה בלי רווח, בלהסתיר את העיניים שלו, שלך, בניסיון לגעת, בלי ידיים, בהתחמקות ממגע, בצעקה שהיא  סוף פיסקה מוזיקלית . בשמירה על  השני, בהגנה,בניסיון להיכנס לחלל האוויר של השני, בקרבה  גדולה בלי לגעת, בעוצמה שיכולה לפוצץ מבפנים,תנועות לקראת מכות הופכות לתנועות לקראת מגע שאסור לגעת, בתשוקה, בחרון של חיה פצועה, מכה ברצפה נגד עצמך, להיות כל הזמן זה  שנגד, לפי התור יוצא מדעתו בתוך גופו המפרכס, עד שבא זה החזק יותר ברגע הזה ועוצם את עיניו של זה המפרכס ואוחז בראשו ולוחש לו דברים שאיננו מבינים, בערבית, ביחד ניפול, ניסוג בכח, ננסה לקום ולא נוכל, לאט תיפתחנה כפות הידים מעוית הכאב לידיים פשוטות, תראו הנה ידיים שרק לא תהפוכנה שוב לאגרוף שימשוך אותי מטה אל הקרקע. התהום קוראת, לאופיר יודולביץ שרוצה לעוף ולמוחמד מוגרבי שרוצה להיות מלך ולארקדי שאף פעם לא היו פניו פתוחות כל כך, ולהפציר עכשיו באחרים.

 איך זעם הופך  לתנועה.

 אחרי ההצגה הראשונה אבא של מוחמד בא אליו, נתן לו סטירה ואמר- אף פעם לא הייתי כל כך גאה בך.

 הגרפיטי שלclone   ברקע, חיות פרא טבועות למחצה בים של אדמה או של מים.ציפורים  מקרטון על מקלות כמו דגלים שמנקרות באופיר שרצה לעוף.

הפנים של רביע, הצחוק שלו החם מול הטירוף של אופיר, השנאה הנמסה בגוף. רעש של גלים מתנפצים ואחר כך המהום וקולות נמוכים  של תום טללים.

 "שקט" של רקדי זיידס זה לא " עוד ריקוד". זו החשיפה ההגדולה ביותר, הפנים של מה שקורה כאן לערבים וליהודים, נלחמים בדמונים שבתוכם. רביע אומר בשיחה אחרי המופע- תנו לי קצת חופש מהכיבוש כדי שאוכל להביע את רגשותיי.

 קו- פרודוקציה עם הפולנים, דרמטורגית פולניה  בשם יואנה חסניירובסקה. בפוזנן סגרה את הקבוצה בדירה אחת, אחרי חצי שנה יצאו  אחרים.

  . בתכניה כתוב: .. ארבע הדמויות ב" שקט" פועלות בנוף מלא חמלה, תוקפנות בלבול וכמיהה, ונמצאות בחיפוש מתמיד אחר המקום שיאפשר להן להכיל ולהבין- מקום שיש בו שקט".

 שנתיים עבדו יחד במג'דל שאמס ובכפר יאסיף. עכשיו יש שם ילדים שיודעים לרקוד קפואירה וגו'דו בשפות שונות של אלימות שהפכו להבנה.

 זו עבודה חזקה כל כך שקשה לנשום, וכנה כל כך שקשה לא לבכות, ובכל זאת כל הזמן בשליטה של מעשה אמנות. נפלא ונורא.