הרקדן מה"ניו יורק סיטי בלט "כמעט יצא דרך הקיר כאשר ביצע את הגראנד- ז'טה שלו על הבמה הצנועה של סוזן דלל.
זה היה כמעט יפה מיד, עוצר נשימה, מושלם, ומעורר קנאה.
בני ובנות אלים רקדו את " אפולו" , היצירה הראשונה של של בלנשין מ-1928, שנעשתה עבור ה"בלט רוס "של דיאגלב. ללא עלילה, .העולם הוא ישן ומודרני בעת ודעונה אחת, מחול קלאסי עם חריגות משובבות לב, חשיבה כוריאוגרפית חדשה של המחדש הגדול הניאו -קלאסי גורג' בלנשין.
"אפולו" נחשב לאחד הריקודים המפורסמים ביותר של בלנשין, נקודת מפנה. הסיפור הוא על האל אפולו ושלושת המוזות,והוא מתשייך לעולם הישן לפחות מבחינת הרקע המיתולוגי והגישה לגוף כפסל בתנועה. טיילר אנג'ל הוא האל, בביצוע מופתי, כמעט מביך בקרבתו לקהל. המוזות הן שלש רקדניות זהות בקומתן וביכולת הריקוד, וגם הן ללא דופי. אלת המחול, השירה והנאום..
הקו הקו המוביל של התנועות הוא באלכסון כלפי מעלה, אך לא נוקשה, אלא קל ומעוגל. זוהי דרכן של המוזות בהדרכו של אפולו, אל המוזיקה, בדרכן לפרנסוס.
אני לא מצליחה לחבב את הפגנת הווירטואזיות הכמותית שמזכה את הרקדן בתשואות הקהל- הרי הוא לא יצעק וירקע רגליו ברגע לירי כמו ב"צ'ייקובסקי פה דה דה " שבא אחריו בתכנית, אך הפעם, בחיי שזה היה נשגב. הבהירות, המורכבות של היצירות הללו, היופי הקלאסי של מחול ניאו- קאלסי שויתר על העלילה ועל התפאורה ועל ג'סטות ריקות , כשהתנועה עצמה היא הסיפור,היו מרגשים.
וכמה כל זה זר לנו, לתרבות שלנו- בלי עבר של רנסאנס ובארוק, בלי הבנה של גינונים ועיטורים, ישארו אלו לתמיד כמיהה...
בהמשך היה מחול של טווילה טארפ שמזמן חצתה את הקווים שבין תרבות גבוהה לפופולרית, שהעלתה את ברישניקוב לבמה לקול זימרתו של פרנק סינטרה ויצרה את הכוריאוגרפיה המשגעת של" שיער", בסרט. גם כאן היה ביצוע נפלא ל"ג'אנק" דואט, ולבסוף"שאנטי" למוסיקה של ג'ון זורן, מחול שבו אפשר היה להתענג על " מזרחיות" מודעת, קלילה ומתוכמת, תרבות שאנחנו דחקנו אך דווקא בה יש תשובה לקלאסי, זה שעל פניו נראה קל וחסר מאמץ, כאילו הטבע עצמו יצר יופי שכזה , שמעלתו הוא היותו "הוא עצמו".
בצירוף מקרים מסקרן, שרון אייל ורקדנים מאנסמבל בת שבע העלו את " פטרושקה" בהכיל התרבות.
הצרוף של תזמורת ורקדנים על במה אחת דורשת פתרון יצירתי שהיה כנראה מעבר לטווח התקציב של ההפקה, על במה שהוקמה לצורך הענין כהמשך לבמת הנגנים, עם תאורה מרהיבה של במבי, בל זאת משהו לא עבד שם.
הכוריאוגרפיה עצמה מרתקת, מענינת, עם שכבות של ציטטות מהיצירה שגם היא הועלתה לראשונה על ידי ה"בלט רוס" בפאריס. "פטרושקה "המקורי היה אחד מתפקידיו הגדולים של ואסלב ניז"ינסקי הרקדן ,שרבים מאתנו, כולל אותי,מאוהבים בו לתמיד, אהבת נצח לרקדן מופלא ודמות טרגית. בפטרושקה, בובת הליצן המסמורטט המתאהב בבובת הרקדנים ומפסיד אותה לטובת המאורי, (the moor) גילם ניז'ינסקי את המוקיון בכמה מחוות, שהידועה שבהן היא כפות ידיו הצמודות, עליהן הוא מניח את ראשו , כולו צער וידיעת כשלונו ובדידותו.
כמו רגעים אחרים הלקוחים מיצירות אחרות של סטרווינסקי למחול( הנערות הקופצות ברגלים צמודות, גבוה, שוב ושוב, כמו ב,"פולחן האביב" שפוקין יצר) גפ כאן משוכפל הדימוי הזה ומקבל פיתוח מענין. הלהקה היא גם הקהל שביריד, היא גם שלושת הגיבורים הראשיים, היא הסיפור והרקע, ליצני היריד ורקדניו.
אך איש מהם לא מצליח להיענות לתרועה החוזרת של החצוצרה, כמו קריאת עזרה שאין לה מענה, שוברת לב, עוברת מבעד לכל הביצועים והריקודים- טה טה טה-טאאאאאאא....
זה היה כמעט יפה מיד, עוצר נשימה, מושלם, ומעורר קנאה.
בני ובנות אלים רקדו את " אפולו" , היצירה הראשונה של של בלנשין מ-1928, שנעשתה עבור ה"בלט רוס "של דיאגלב. ללא עלילה, .העולם הוא ישן ומודרני בעת ודעונה אחת, מחול קלאסי עם חריגות משובבות לב, חשיבה כוריאוגרפית חדשה של המחדש הגדול הניאו -קלאסי גורג' בלנשין.
"אפולו" נחשב לאחד הריקודים המפורסמים ביותר של בלנשין, נקודת מפנה. הסיפור הוא על האל אפולו ושלושת המוזות,והוא מתשייך לעולם הישן לפחות מבחינת הרקע המיתולוגי והגישה לגוף כפסל בתנועה. טיילר אנג'ל הוא האל, בביצוע מופתי, כמעט מביך בקרבתו לקהל. המוזות הן שלש רקדניות זהות בקומתן וביכולת הריקוד, וגם הן ללא דופי. אלת המחול, השירה והנאום..
הקו הקו המוביל של התנועות הוא באלכסון כלפי מעלה, אך לא נוקשה, אלא קל ומעוגל. זוהי דרכן של המוזות בהדרכו של אפולו, אל המוזיקה, בדרכן לפרנסוס.
אני לא מצליחה לחבב את הפגנת הווירטואזיות הכמותית שמזכה את הרקדן בתשואות הקהל- הרי הוא לא יצעק וירקע רגליו ברגע לירי כמו ב"צ'ייקובסקי פה דה דה " שבא אחריו בתכנית, אך הפעם, בחיי שזה היה נשגב. הבהירות, המורכבות של היצירות הללו, היופי הקלאסי של מחול ניאו- קאלסי שויתר על העלילה ועל התפאורה ועל ג'סטות ריקות , כשהתנועה עצמה היא הסיפור,היו מרגשים.
וכמה כל זה זר לנו, לתרבות שלנו- בלי עבר של רנסאנס ובארוק, בלי הבנה של גינונים ועיטורים, ישארו אלו לתמיד כמיהה...
בהמשך היה מחול של טווילה טארפ שמזמן חצתה את הקווים שבין תרבות גבוהה לפופולרית, שהעלתה את ברישניקוב לבמה לקול זימרתו של פרנק סינטרה ויצרה את הכוריאוגרפיה המשגעת של" שיער", בסרט. גם כאן היה ביצוע נפלא ל"ג'אנק" דואט, ולבסוף"שאנטי" למוסיקה של ג'ון זורן, מחול שבו אפשר היה להתענג על " מזרחיות" מודעת, קלילה ומתוכמת, תרבות שאנחנו דחקנו אך דווקא בה יש תשובה לקלאסי, זה שעל פניו נראה קל וחסר מאמץ, כאילו הטבע עצמו יצר יופי שכזה , שמעלתו הוא היותו "הוא עצמו".
בצירוף מקרים מסקרן, שרון אייל ורקדנים מאנסמבל בת שבע העלו את " פטרושקה" בהכיל התרבות.
הצרוף של תזמורת ורקדנים על במה אחת דורשת פתרון יצירתי שהיה כנראה מעבר לטווח התקציב של ההפקה, על במה שהוקמה לצורך הענין כהמשך לבמת הנגנים, עם תאורה מרהיבה של במבי, בל זאת משהו לא עבד שם.
הכוריאוגרפיה עצמה מרתקת, מענינת, עם שכבות של ציטטות מהיצירה שגם היא הועלתה לראשונה על ידי ה"בלט רוס" בפאריס. "פטרושקה "המקורי היה אחד מתפקידיו הגדולים של ואסלב ניז"ינסקי הרקדן ,שרבים מאתנו, כולל אותי,מאוהבים בו לתמיד, אהבת נצח לרקדן מופלא ודמות טרגית. בפטרושקה, בובת הליצן המסמורטט המתאהב בבובת הרקדנים ומפסיד אותה לטובת המאורי, (the moor) גילם ניז'ינסקי את המוקיון בכמה מחוות, שהידועה שבהן היא כפות ידיו הצמודות, עליהן הוא מניח את ראשו , כולו צער וידיעת כשלונו ובדידותו.
כמו רגעים אחרים הלקוחים מיצירות אחרות של סטרווינסקי למחול( הנערות הקופצות ברגלים צמודות, גבוה, שוב ושוב, כמו ב,"פולחן האביב" שפוקין יצר) גפ כאן משוכפל הדימוי הזה ומקבל פיתוח מענין. הלהקה היא גם הקהל שביריד, היא גם שלושת הגיבורים הראשיים, היא הסיפור והרקע, ליצני היריד ורקדניו.
אך איש מהם לא מצליח להיענות לתרועה החוזרת של החצוצרה, כמו קריאת עזרה שאין לה מענה, שוברת לב, עוברת מבעד לכל הביצועים והריקודים- טה טה טה-טאאאאאאא....
