סוף סופה בוא
מאת יסמין גודר
שותף ליצירה ודרמטורג: איציק ג'ולי
מופיעים- יוצרים : שולי אנוש, שורה וילהמסון, ענת ועדיה, דליה חיימסקי, צוף יצחקי, דני נוימן.
מוסיקה Hajsch "1992
עיצוב תאורה: עומר שיזף
עיצוה ועריכת סאונד: אייל שינדלר
עיצוב תלבושות: מיכל בסעד
ניהול חזרות: עילאיה שליט
ספירת השכבות אצל גודר מתחילה מלמטה, מאיזו לבה היולית, שמנסה לתת צורה לצעקה, אבל גם המלה צעקה היא כבר מובנית ומוגדרת עם התחלה וסוף. את שכבות החתירה מבעד ללבה עוברים ששה רקדנים חשופים- כן, עם בגדים, אבל זו רק קליפה דקה, משום שמתחת לבגדים הגוף, והגוף עצמו מתקשה להישאר במסגרת שהיתוו לו הרגליו ותרבותו ומינו והוא משיל אפילו את מה שהוא הכי קרוב לו.
שלוש רקדניות ושלושה רקדנים משליכים את נפשם מנגד ויוצרים על הבמה מבנים של זוגות, שלישיות, והנמוגים זה לתוך זו ולתוך הזרות הבאה.לאיברים לפתע תפקידים שונים, אצבעות בתוך עיניים, אצבעות מסמנות עיניים, טלטולים ורעידות ופרצופים כאילו לקוחים מעולם אחר, שכוח, של נשיות מתגרה או גבריות חייתית, הכל מוכר אך לא מוכר כמו בחלום מסויט.
וכמו בציורים הגדולים של פרנסיס בייקון הגופים המתפתלים, הדוהרים, , אחוזים זה בזה, נעים בעולם יפיפה. עומר שיזף, התאורן, יצר על במה לבנה צבעוניות פסטלית נדירה. גם התלבושות שיש בהן חתך רחבי גדול מדי, שסע, או פתאום כמו לשריה ולימלמסון השבדית בגד שאין בו חתכים, ודמותה התמירה במיוחד היא עוד פן כוריאוגרפי לא צפוי, כמו קריאה לסדר בתוך הזרם שגם היא נסחפת בתוכו- גם אלו בצבעים שהמלה שפויים עכשיו עולה בדעתי, כמו נוחם, צבעים בגוונים עמוקים אך טובים לעין, בסגול וכחול וכתום.
הבד הלבן מואר ביד אמן- מלמטה מחלחל אור ורוד הצובע את שולי הרקע, הופך לפתע לצהוב מאיר , שמש חבויה ועזה, ולאט מצטייר על הבד כתם אור גבוה שבתוכו, כמו צריבה, אפשר לגלות הטבעה של צורה משתנה שאני ראיתי בה ריאה, או לב, סימון מרוחק של חבל טבור באדום, כמו מאיר מרחוק.
לאט אנו מתידדים עם דמויות הנאבקות עם מה שאנו מכנים אהבה ותשוקה, אך גם אלו מקולפות מן ההרגל,הן הקיום שהסירו ממנו את נחמת האנדורפינים המסתירים את כאב הלמות לבנו, פעימות איברינו, תנועת הרוח המתפרצת, זו העדה, כמו שייטס כתב,לחיה הגוועת אליה אנו קשורים.
בחלקה האחרון של היצירה, כשהטרו,ף והטריפה מתערבבים,תחושה של אפוקליפסה, נגיעה במה שבסיסי, כמו ערמת הגופים היונקת ב" מחזור " של רות זיו אייל, הזחילה של כל ששת הרקדנים לקצה, כל אחד בהתפתלות שלו, ולאט נוצרת תנועה מצד אחד של הבמה לצידה השני,, הלוך וחזור,זוגות מתאגדים ומתפרקים כמו זרם אנושי שכבר אין לו תכונות אופי, אלא רק אנושיות רעבה, ולפתע השורה האנכית הזו נעמדת על רגליה, ודמות אחת, זו אותה שורה וילהלמסון ארוכת האיברים מטפסת על כתפי הרקדנים ואור גדול נוגה על פניה המורמות, כמו עכשיו הגאולה, ואז כולם מתרוממים ויוצאים, הולכים, כמו לראשונה על רגליהם, שלמים. הכמיהה נרגעה כמו אחרי התפרצות של לבה.
התנועה, בשוך התרגשות ההיזכרות, היא גודרית טיפוסית, ולמרות שהיא עצמה לא על הבמה אותן קפיצות- ללא מרחק,אותה עילגות וירטואוזית , אותן הפתעות קצביות, תזזיות, מופיעות אצל הרקדנים האחרים. אם פעם נראה היה שמאחרי תנועה מלומדת של גודר מתחבא סב טקסט תנועתי שמציץ, שמנסה להיות מרכזי אך הוא עדיין שולי, הפעם הזו הסב- טקטס הוא המוביל,והוא לא צפוי ולא מנומס כדרכו של סב טקסט .
"סוף סופה בוא"- כמו תפילה לשקט, היא חתך בקיום- מכאיב, מפחיד לעיתים, אך דרכו יכולה להתגלות שלווה, או סוד, או אור גדול.
מאת יסמין גודר
שותף ליצירה ודרמטורג: איציק ג'ולי
מופיעים- יוצרים : שולי אנוש, שורה וילהמסון, ענת ועדיה, דליה חיימסקי, צוף יצחקי, דני נוימן.
מוסיקה Hajsch "1992
עיצוב תאורה: עומר שיזף
עיצוה ועריכת סאונד: אייל שינדלר
עיצוב תלבושות: מיכל בסעד
ניהול חזרות: עילאיה שליט
ספירת השכבות אצל גודר מתחילה מלמטה, מאיזו לבה היולית, שמנסה לתת צורה לצעקה, אבל גם המלה צעקה היא כבר מובנית ומוגדרת עם התחלה וסוף. את שכבות החתירה מבעד ללבה עוברים ששה רקדנים חשופים- כן, עם בגדים, אבל זו רק קליפה דקה, משום שמתחת לבגדים הגוף, והגוף עצמו מתקשה להישאר במסגרת שהיתוו לו הרגליו ותרבותו ומינו והוא משיל אפילו את מה שהוא הכי קרוב לו.
שלוש רקדניות ושלושה רקדנים משליכים את נפשם מנגד ויוצרים על הבמה מבנים של זוגות, שלישיות, והנמוגים זה לתוך זו ולתוך הזרות הבאה.לאיברים לפתע תפקידים שונים, אצבעות בתוך עיניים, אצבעות מסמנות עיניים, טלטולים ורעידות ופרצופים כאילו לקוחים מעולם אחר, שכוח, של נשיות מתגרה או גבריות חייתית, הכל מוכר אך לא מוכר כמו בחלום מסויט.
וכמו בציורים הגדולים של פרנסיס בייקון הגופים המתפתלים, הדוהרים, , אחוזים זה בזה, נעים בעולם יפיפה. עומר שיזף, התאורן, יצר על במה לבנה צבעוניות פסטלית נדירה. גם התלבושות שיש בהן חתך רחבי גדול מדי, שסע, או פתאום כמו לשריה ולימלמסון השבדית בגד שאין בו חתכים, ודמותה התמירה במיוחד היא עוד פן כוריאוגרפי לא צפוי, כמו קריאה לסדר בתוך הזרם שגם היא נסחפת בתוכו- גם אלו בצבעים שהמלה שפויים עכשיו עולה בדעתי, כמו נוחם, צבעים בגוונים עמוקים אך טובים לעין, בסגול וכחול וכתום.
הבד הלבן מואר ביד אמן- מלמטה מחלחל אור ורוד הצובע את שולי הרקע, הופך לפתע לצהוב מאיר , שמש חבויה ועזה, ולאט מצטייר על הבד כתם אור גבוה שבתוכו, כמו צריבה, אפשר לגלות הטבעה של צורה משתנה שאני ראיתי בה ריאה, או לב, סימון מרוחק של חבל טבור באדום, כמו מאיר מרחוק.
לאט אנו מתידדים עם דמויות הנאבקות עם מה שאנו מכנים אהבה ותשוקה, אך גם אלו מקולפות מן ההרגל,הן הקיום שהסירו ממנו את נחמת האנדורפינים המסתירים את כאב הלמות לבנו, פעימות איברינו, תנועת הרוח המתפרצת, זו העדה, כמו שייטס כתב,לחיה הגוועת אליה אנו קשורים.
בחלקה האחרון של היצירה, כשהטרו,ף והטריפה מתערבבים,תחושה של אפוקליפסה, נגיעה במה שבסיסי, כמו ערמת הגופים היונקת ב" מחזור " של רות זיו אייל, הזחילה של כל ששת הרקדנים לקצה, כל אחד בהתפתלות שלו, ולאט נוצרת תנועה מצד אחד של הבמה לצידה השני,, הלוך וחזור,זוגות מתאגדים ומתפרקים כמו זרם אנושי שכבר אין לו תכונות אופי, אלא רק אנושיות רעבה, ולפתע השורה האנכית הזו נעמדת על רגליה, ודמות אחת, זו אותה שורה וילהלמסון ארוכת האיברים מטפסת על כתפי הרקדנים ואור גדול נוגה על פניה המורמות, כמו עכשיו הגאולה, ואז כולם מתרוממים ויוצאים, הולכים, כמו לראשונה על רגליהם, שלמים. הכמיהה נרגעה כמו אחרי התפרצות של לבה.
התנועה, בשוך התרגשות ההיזכרות, היא גודרית טיפוסית, ולמרות שהיא עצמה לא על הבמה אותן קפיצות- ללא מרחק,אותה עילגות וירטואוזית , אותן הפתעות קצביות, תזזיות, מופיעות אצל הרקדנים האחרים. אם פעם נראה היה שמאחרי תנועה מלומדת של גודר מתחבא סב טקסט תנועתי שמציץ, שמנסה להיות מרכזי אך הוא עדיין שולי, הפעם הזו הסב- טקטס הוא המוביל,והוא לא צפוי ולא מנומס כדרכו של סב טקסט .
"סוף סופה בוא"- כמו תפילה לשקט, היא חתך בקיום- מכאיב, מפחיד לעיתים, אך דרכו יכולה להתגלות שלווה, או סוד, או אור גדול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה