ממותות
(הדבר הרך העוטף את המות מצידיו)
ממותה- חיה שעברה מן העולם.נכחדה. מה שהיה ואיננו. ממותות-מלה גדולה שיש בה מות. גם בגלל שהיתה, וגם בגלל שהאותיות בתוכה נושאות את המלה מות- מות, למות, והמלה מות עטופה בשני קצותיה במ-ות.
על משטח במה בהיר, בסטודיו ורדה שהוסיפו לו שורות של מושבים יושב הקהל בארבעת צדדיו, עוטף את הבמה. האור (של אבי יונה בואנו, במבי,)מציף את כולם, רקדנים וקהל כאחד. אור ללא צללים, חם ופשוט, שלא ישתנה לאורך הערב כולו.
בדממה עולה הרקדנית הראשונה ונעמדת על רגל אחת, גופה מוטה כמו להקשבה, כפסל. בפרולוג היא עוברת מצד לצד, פוסעת אחורה,מנקדת את גבולות הבמה בפסיעות מהירות, בברכיים כפופות, כמעט בניתור . הסולו מדויק, כל מגע של כף רגל מכוון,דמותה הבהירה של כריסטין פרנק מי שרקדה את התפקיד לראשונה,ברורה, מרוכזת. בסוף הקטע היא שוכבת על הצד, בדממה.
פתאום מרעידה את החלל מוסיקה קצבית אדירה, הקהל נושם.
שאר הרקדנים נכנסים ומתיישבים במקומות הפנויים בשורות הראשונות. כולם לבושים באותו בגד- ( רקפת לוי) -מין אוברול עד מאחרי הברכיים, שעבר שטיפה בצבעי פסטל, כמו צל של בגד ליצן, כמו בגד שדהה, שהסירו ממנו את הצוארון העגול, הילדותי ואת מכפלת המכנסיים ודש השרוול ונותרו הסימנים הבהירים של מה שהיה. העור שנותר גלוי מרוח באבקת צבע, או נכון יותר, מה שנותר אחרי שנמרח בצבע, רמז ירקרק, כחלחל, מה קורה לגוף שהיה.
הקבוצה כולה מתרוממת ורוקדת כאיש אחד. זהו ריקוד חרישי, הזרועות נעות ונעצרות, יד אחת תשוב ותישלח כלפי מעלה, אצבעות קצת מעוותות, קפואות, יד שניה צמודה אל החזה.הרקדנים נעים כמו בחלום, ללא מאמץ נראה לעין, ומדי פעם אחד מהם נופל,כאילו כשל. בגלל שהריקוד עשיר כל כך אני נותנת לו להתרחש מבלי מאמץ של התבוננות, כמו קיום עצמאי שאינו דורש את מלוא תשומת הלב, אך זה רק תרגיל משום שכל הפרטים נמצאים שם בחלל, דבר לא נעלם מן העין. הקהל עוטף את הרקדנים , בפסקול נשמעות נקישות מטרונום ופעימות לב וצפצוף של מוניטור. מדי פעם צליל של גיטרה.הרקדנים מתיישבים חזרה, ארקדי זיידס , מן הקאסט המקורי,רוקד סולו שבסופו הוא נופל על הרצפה, גופו מפותל, ראשו מושלך אחורה ועיניו פעורות מבלי לעפעף- לידו נשכבים כל שאר רקדנים באותה תנוחה, כמו שדה קרב חרישי בסוף המלחמה.
המוטיב של קפיאה בסוף סולו, אליו מצטרפת כל הקבוצה כמו הדגשה, סימון, חקיקה בזכרון, יחזור ושוב.
שוב מוסיקת רוק הולמת, שוב אפשר לנשום. בדואט רקדנית אחת זוחלת על גבה, אחורה, ורקדן שני, רוקד לאורך המסלול,עוצר מדי פעם לידה, כמעט נוגע אך לא, כמו במסלולים מקבילים, קרובים, הזוחלת מתעלמת מן נוכחות האחרת, כאילו ואינה קיימת. לקול מוסיקה המגיעה מרחוק, כמעט בלתי נשמעת,ממי רוקדת סולו. בליבי אני מכנה אותו המקום שהיה פעם ריקוד. לקראת סופו של המחול היפיפה מתרבות ההתמוטטויות הקטנות שבאמצע התנועה, עד הרעד הגדול, האחרון, והקריסה.
המוסיקה הקצבית, כולה מין פופ מיושן המקפיץ את הרקדנים לסדרות של ריקודים עליזים וטפשיים,פונים כל פעם אל אחת מארבע החזיתות, היא שוב אתנחתה לנשימה, משום שהמשא הרגשי של המחול הזה הוא כמעט קשה מנשוא. להוציא קטע אחד בריקוד של פורסייט " גוף בן בלי יעל" שנעשה אחרי מות אשתו, מעולם לא ראיתי ריקוד מות יפה כל כך ושובר לב, שכולו בהירות ,כאילו נגע גם המלווה באור הגדול שלפני החשיכה האחרונה, ונותר על הסף כדי לחזור ולספר.
ברגע מסוים הרקדנים פוסעים לאורך השורות, לאט, ולוחצים את ידי היושבים ,הקהל, לחיצה ארוכה, מבט בעינים, אדם מול אדם, כמו המשתתפים בצער הלוחצים את ידך.
אחרי הסולו מופלא של ממי, סטפן פרי( בקאסט המקורי) נעמד לידה ופושט את הבגד.הוא עירום , הוא הגוף, כמו הסרה של כיסוי נוסף בדרך אל האין, סטפן חוגג את הגוף, את כוחו, את החיים, הוא יורק על איבריו הבוגדניים אך גם מנשק את גופו האהוב. לקראת הסוף הוא מרים את הרקדנית השוכבת רפויה לגמרי. החיים נושאים את המתים עמם.
בדואט האחרון רוקדות ציסטו אונו וקרוליין בוסרד דואט, כמו הכפלה של אותו מחול. נשמע צליל אחד מתמשך, ארוך. לקראת הסוף פונה פתאום אחת הרקדניות, הצל, אל השניה, פנים אל פנים, ודוחפת מרפק אל תוך פיה הפעור. חושך.
אין טעם לכתוב עוד מה מתרחש במחול הזה. זו יצירה נפלאה, צרופה, נקיה מכל תעלול או פעלול או רגע שאין בו צורך, זו יצירה אישית מאוד והיא של כולנו. זו הקומדיה האנושית ואורפיאוס והרקוויאם ושיר האהבה היפה ביותר שאפשר לכתוב בשפה אותה יודעים רק החיים. זה ריקוד על מה שנעדר, והוא מלא עד גדותיו, ומרגש עד בכי.
הרקדנים של נהרין גדלו להיות יותר ממבצעים מיומנים. יש להם שמות ואישיות ויכולת ומחויבות מוחלטת למה שהם חלק ממנו. הם יודעים מה הם רוקדים. והם נדיבים וצנועים ומרהיבים.
אולי הריבוע המואר, הבהיר, שאור לעולם לא יורד בו, הוא הזכרון. תיבת זכוכית , שהזכוכית הוסרה ממנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה