חינוך גופני
צילום: גדי דגון
לבוא להאנגר 2 בנמל יפו זו כבר התחלה של חגיגה. לא הפנים המיוגעות מראש של מי שיש לו מינוי ל" תרבות" , אלא סקרנות ומהומה שמחה. מקומות לא מסומנים על כסאות, וגם יושבים על כריות על הריצפה.
על טרמפולינה גדולה ומוארת חי זוג. שם הם גרים, ישנים, ולאט מתחילים לפסוע, לקפוץ לנתר ולדלג. הם יכולים ליפול אחורה, תחושה של סכנה ויאוש ועזיבת כל העולם, אך לא קורה להם כלום, לא כמו על קרקע יציבה,הם מיד קופצים , כמו ליצנים,חזרה על רגליהם וממשיכים. הם בודקים את גבולות העולם הלא יציב ומועכים את פניהם אל הרשת המפרידה בינם לבין החוץ, אולי התהום.
הם רצים ורודפים זה אחרי זה ונקלעים לריב אוהבים, הם דוחפים וגופם מגיב כאילו קיבל מהלומה, סרטי אלימות בטלביזיה וקרבות מגע הם השראה ואז מגיע הפיוס הזמני , כאשר הם שוכבים על הגב ולפתע חולף מטוס בשמים שלהם והם , כמו ילדים, מחקים את התעופה והנה הם עפים, הם ממש עפים באויר במופע קרקסי מרהיב ,פרושי זרועות שהופכות להיות כנפיים.לאט הסיפור של זוגיות נעלם כאשר הדימיון משתלט, וזה החלק הטוב שבמופע.
. בקטע מוקדם יותר הם מנפנפים בזורועות כמו נסיון להתרומם, וזה מכמיר ומוכר, אבל עכשיו הם ממש גבוהים באויר, ואחר כך הכל הופך לחגיגה , הם על אי בודד וצועקים למטוס ההצלה שמתעלם מנפנופי הידיים, והיא מנחמת אותו בצערו, ואנו,,כאילו תפסנו אותם בהתפרעות פרטית אך מרתקת, בהצצה לתוך התחפשויות מצחיקות ומאיימות כאחד- הנה הם כלבים, נובחים על ארבע אחד מול פני השני, משתלחים כטורפים , נושכים ומיללים, ואיכשהו למרות המוזרות זה מוכר .
מכאן הם ממריאים להתנצחות של התגרות, קופצים ומתהפכים ולקראת סוף קטע הנביחות, כאשר הנערה מרגישה לכודה מול כוחו העדיף של הגבר נשמעת צרחה , איומה ומתמשכת, וגם כאשר הקול כבר נבלם הפה ממשיך להיות פעור וצועק את חרונו ואת חוסר האונים וכל הגוף הוא צעקה אחת שאי אפשר לעמוד בפניה.
הוירטואוזיות של זוג הרקדנים אורי שפיר ונועה פראן משתלבת בהמשך של עלילה. הם לא רק רקדנים בשליטה מלאה אלא שחקנים רבי הבעה: : בסוף מדומה הוא מנסה להשיג את כל מחיאות הכפיים, לא מותיר לה מקום, נעשה יותר ויותר יהיר ואלים, והיא מחזירה לו-אולי היא מצליחה לחסל אותו, הוא שוכב פשוט איברים על ריצפת הטרמפולינה והיא גוררת אותו החוצה, כאילו משליכה אותו מן הבית, מן העולם, ומשיכה לפסוע לבדה על המשטח הגמיש המשתנה.
היא מתכרבלת על הריצפה כאשר המת- החי זוחל אל מתחת לטרמפולינה , כביכול מחוץ לעולם,ומצמיד את כף ידו אל ידה הנשענת על הריצפה- כמו מגנט הוא מלווה את תנועתה - אם רוצים להרחיק לכת אלו המתים המלווים אותנו בחיינו, אך יש בזה גם שעשוע וחידה, ולמרות שאנו צופים בדרמה של חיים משותפים שהגיעו לקיצם המר והקולנועי הרי לקראת הסוף הם מתאחדים שוב על ריצפת הטרמפולינה אך הפעם אינם מנסים לקפוץ גבוה כל כך - רגלים משתלבות זו בזו, הם נדנדה ושני צבים מקורקעים ושניים שעכשיו הם אחד, והקהל משולהב ומודה להם במחיאות כפיים , עוד ועוד.
התלבושות היפיפיות של ברק אביעם ושירה וויז, בהשראה של מוקיוני קרקס- מזכיר קצת את הליצנים של פליני-, המוסיקה המפתה והמפתיעה של מאי לב עוזרים ליצור את הדריכות והדרמה והשמחה הפרועה., בכוריאוגרפיה ובבימוי מעולים של מאיה לוי וחנן אננדו מרס..
כאשר העבודה מסתיימת ואור האולם שב ועולה, שני הרקדנים עדיין בתוך בועת הטרמפולינה, נשענים בגבם אל הקיר., ההצגה נגמרה, והם לא הולכים לשום מקום.
אולי כל זוג צריך טרמפולינה.
צילום: גדי דגון
כוראוגרפיה ובימוי | מאיה לוי, חנן אננדו מרס
רקדנים ושותפים לתהליך היצירה | אורי שפיר, נעה פראן
מוסיקה מקורית | מאי לב
עיצוב תלבושות | ברק אביעם ושירה וייז
הפקה | סיוון גבריאלוביץ'
לבוא להאנגר 2 בנמל יפו זו כבר התחלה של חגיגה. לא הפנים המיוגעות מראש של מי שיש לו מינוי ל" תרבות" , אלא סקרנות ומהומה שמחה. מקומות לא מסומנים על כסאות, וגם יושבים על כריות על הריצפה.
על טרמפולינה גדולה ומוארת חי זוג. שם הם גרים, ישנים, ולאט מתחילים לפסוע, לקפוץ לנתר ולדלג. הם יכולים ליפול אחורה, תחושה של סכנה ויאוש ועזיבת כל העולם, אך לא קורה להם כלום, לא כמו על קרקע יציבה,הם מיד קופצים , כמו ליצנים,חזרה על רגליהם וממשיכים. הם בודקים את גבולות העולם הלא יציב ומועכים את פניהם אל הרשת המפרידה בינם לבין החוץ, אולי התהום.
הם רצים ורודפים זה אחרי זה ונקלעים לריב אוהבים, הם דוחפים וגופם מגיב כאילו קיבל מהלומה, סרטי אלימות בטלביזיה וקרבות מגע הם השראה ואז מגיע הפיוס הזמני , כאשר הם שוכבים על הגב ולפתע חולף מטוס בשמים שלהם והם , כמו ילדים, מחקים את התעופה והנה הם עפים, הם ממש עפים באויר במופע קרקסי מרהיב ,פרושי זרועות שהופכות להיות כנפיים.לאט הסיפור של זוגיות נעלם כאשר הדימיון משתלט, וזה החלק הטוב שבמופע.
. בקטע מוקדם יותר הם מנפנפים בזורועות כמו נסיון להתרומם, וזה מכמיר ומוכר, אבל עכשיו הם ממש גבוהים באויר, ואחר כך הכל הופך לחגיגה , הם על אי בודד וצועקים למטוס ההצלה שמתעלם מנפנופי הידיים, והיא מנחמת אותו בצערו, ואנו,,כאילו תפסנו אותם בהתפרעות פרטית אך מרתקת, בהצצה לתוך התחפשויות מצחיקות ומאיימות כאחד- הנה הם כלבים, נובחים על ארבע אחד מול פני השני, משתלחים כטורפים , נושכים ומיללים, ואיכשהו למרות המוזרות זה מוכר .
מכאן הם ממריאים להתנצחות של התגרות, קופצים ומתהפכים ולקראת סוף קטע הנביחות, כאשר הנערה מרגישה לכודה מול כוחו העדיף של הגבר נשמעת צרחה , איומה ומתמשכת, וגם כאשר הקול כבר נבלם הפה ממשיך להיות פעור וצועק את חרונו ואת חוסר האונים וכל הגוף הוא צעקה אחת שאי אפשר לעמוד בפניה.
הוירטואוזיות של זוג הרקדנים אורי שפיר ונועה פראן משתלבת בהמשך של עלילה. הם לא רק רקדנים בשליטה מלאה אלא שחקנים רבי הבעה: : בסוף מדומה הוא מנסה להשיג את כל מחיאות הכפיים, לא מותיר לה מקום, נעשה יותר ויותר יהיר ואלים, והיא מחזירה לו-אולי היא מצליחה לחסל אותו, הוא שוכב פשוט איברים על ריצפת הטרמפולינה והיא גוררת אותו החוצה, כאילו משליכה אותו מן הבית, מן העולם, ומשיכה לפסוע לבדה על המשטח הגמיש המשתנה.
היא מתכרבלת על הריצפה כאשר המת- החי זוחל אל מתחת לטרמפולינה , כביכול מחוץ לעולם,ומצמיד את כף ידו אל ידה הנשענת על הריצפה- כמו מגנט הוא מלווה את תנועתה - אם רוצים להרחיק לכת אלו המתים המלווים אותנו בחיינו, אך יש בזה גם שעשוע וחידה, ולמרות שאנו צופים בדרמה של חיים משותפים שהגיעו לקיצם המר והקולנועי הרי לקראת הסוף הם מתאחדים שוב על ריצפת הטרמפולינה אך הפעם אינם מנסים לקפוץ גבוה כל כך - רגלים משתלבות זו בזו, הם נדנדה ושני צבים מקורקעים ושניים שעכשיו הם אחד, והקהל משולהב ומודה להם במחיאות כפיים , עוד ועוד.
התלבושות היפיפיות של ברק אביעם ושירה וויז, בהשראה של מוקיוני קרקס- מזכיר קצת את הליצנים של פליני-, המוסיקה המפתה והמפתיעה של מאי לב עוזרים ליצור את הדריכות והדרמה והשמחה הפרועה., בכוריאוגרפיה ובבימוי מעולים של מאיה לוי וחנן אננדו מרס..
כאשר העבודה מסתיימת ואור האולם שב ועולה, שני הרקדנים עדיין בתוך בועת הטרמפולינה, נשענים בגבם אל הקיר., ההצגה נגמרה, והם לא הולכים לשום מקום.
אולי כל זוג צריך טרמפולינה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה