שלוש

 מאת אוהד נהרין

 להקת בת שבע

 נכתב אחרי הבכורה של " שלש", אבל טוב להיזכר. העבודה הזו עדיין  עולה לפעמים על הבמה.

אחרי שנים של יצירות מרהיבות, מלאות זיקוקין של תלבושות ורעיונות פרועים ומוסיקה חיה וחיבורים  של טקסט  ועוצמה של גוף  הנראה כאילו נהדף מבפנים ומבחוץ לכל הכיוונים גם יחד, המחול של נהרין הולך ונעשה מופשט. ללא סיפור נראה לעין, ללא חילופים דרמטיים של תאורה או סאונד, המחול הולך ומתעדן, והעושר התנועתי מתעצם. ב"שלש "יש חומר שהיה מספק כמה יוצרים לכמה  עבודות.

 העבודה הראשונה מתחילה  כאשר הרקדן הותיק יושיפומי  נותר לבדו בקידמת הבמה. התאורה גם היא ללא האפקטים הידועים  של במבי  שהותיר אותם מאחוריו לשימושם של אחרים-  האור רך, בהיר, שוטף את במה . ליושיפומי, מוותיקי הלהקה ומי שמשמש גם מנהל אמנותי שותף יש נוכחות ייחודית. בריקודו, בדיוק ובאצילות של תנועותיו הנראות כאילו הן חצובות באויר- יש משקל ומשמעות לכל מחווה, גם קטנה, של גופו, של ראשו, של כפות ידיו.  במחול הזה נראה כאילו הוא מבין גם את מה שנסתר מאיתנו, יש משמעות או כוונה במה שנראה לנו עלום, ודי באמון שהוא מעורר שנלך איתו לתוך המסע המצפה לנו. ריקוד שקט נפרץ פתאום בהטחת כף רגל כבדה על הריצפה, כף יד פשוטה הופכת לרגע לאגרוף.

 ואריציות גולדברג המושמעות עם הריקוד,( כשההימהום של גלן גולד מלווה אותו כמו עוד ברית סתרים בין יוצר ומבצע, )  קוצבת זמן ומגדירה שפע בתוך מסגרת חמורה של ואריציות  שכל אחת יפה מקודמתה. נהרין  יוצר עושר בתוך מסגרת חמורה, גיאומטרית- שורות  וטורים, גושים המתפזרים ונאספים מחדש.

 בחלק הראשון הנקרא," בלוס" שם המאזכר פעמון, או חלל, או בטן, יחידים וקבוצות יוצרים  מחול   המפוגג  תפיסות ידועות של  חזית וגב, וגם הרגלי צפיה-  התנועה  מתרחשת בחלל המקיף את הרקדן כולו, וכיווני התנועה המנוגדים יוצרים הפתעות ומשפטי תנועה מורכבים, כמעט לא ניתנים לפיענוח. לפעמים נוצרת מין אתנחתה כמו שכולם ניצבים בשורה מול הקהל, ורק מעלים את הזרועות ומורידים אותן שוב בפשטות מוחלטת.

 שוב ושוב הרקדנים נעלמים מאחרי קלעים נמוכים שחורים המקיפים את הבמה כדי לשוב ולהיפך לחלק מקליידוסקופ חי.

בסופו של הקטע הראשון, כאשר האור הולך ונעשה רך ועמום עד שהוא נעלם, עולה על הבמה סטפן פרי,  גם הוא מותיקי הלהקה ואחד האהובים שבה,  חובק מקלט טלויזיה. מן המסך נראה ראשו  של הרקדן כאשר הוא מקריין בעברית זהירה  ואיטית את החלק הבא בערב, הוא מוסר עובדות, הוא מצחיק עם המבטא הצרפתי שלו, כל המעמד הוא לא רציני, יוצר קשר עם הקהל.

הומוס- שבמילון מתואר כדשן, כרקבון צמחים של אדמה, הוא קטע יפיפה לקבוצת הרקדניות. אין דרמה ואין "יחסים", יש רק שוב יופי ותנועה זורמת הנקטעת, כמו גם קודם, בהדגשות פתאומיות של רקיעת רגלים, הנפת רגל, קפיצה שנראית בלתי אפשרית, הטית ראש ההופכת את הגוף כולו לספירלה.  ואין שום דבר צפוי בתנועה, הדרמה, ההפתעה, התוכן, הוא בריקוד, ללא שום תוספת. יש עוצמה גדולה לרכות שאינה סנטימנטלית לרגע, להבעת פניהן של הרקדניות הנפלאות, לרצינות הנשקפת מהן. חסרה לי מלה בעברית, אבל באנגלית זה    serenity   משהו בין רצינות לצניעות , טוהר כוונות. שרון אייל , שהמחול הנשי העז והשקט הוא  ממלכתה הטבעית , מהפנטת. אך  כך גם כל השאר. לאט אני  מגלה שאני בעצם מתבוננת בנוף. אני חושבת על הבהירות והמסתורין של פול קליי, על הצבעוניות שלו. אני שואלת את עצמי מה "התוכן" של ציורי מונה שצייר שוב ושוב את בריכת הליליות בגנו-  בעונות שנה ובשעות שונות של היום, ומגלה שגם הגוף יכול להיות נוף, יכול להיות מוסיקה בלי מוסר השכל.

 החלק השלישי המכונה "סקוס" שמזכיר  מלה שהוראתה הוא  דבר הנמשך שנות דור-  הנוף נעשה אנושי יותר, משום שרקדנים מבצעים עכשיו תנועות והעוויות שאנו יודעים לקרוא וללהעניק להן  משמעות רגשית-  יחיד שרוקד מצטרף אליו רקדן מפינה אחרת ורוקד  דואט, ושוב נפרד, כמו בריקודי זוגות, כדי לרקוד דואט אחר עם בן זוג המגיע לבמה פתאום ממקום אחר. התנועה אינה מפסיקה לרגע.  על דואט  מורכב  בין שרון אייל לגיא שומרוני נופלת פתאום, שוב ושוב, חשיכה  קצרה, כמו שכחה, כמו קטע חתום של הזכרון. קרולין בונסר בסולו מדהים עוברת טווח תנועתי ורגשי  עצום. לאט  נחשפים הרקדנים לא רק כנוף  אנושי אלא כבעלי גוף מסוים, שם, זהות.  בטורים ארוכים הם מתקרבים אחד אחד לעבר הקהל וחושפים- צלע, עור, חלק חזה. לרגע מישהו מראה הבזק ישבן,  שרון הראשונה להוריד את המכנסיים ו"להראות", ללא שום פרובוקציה או הדגש תאורה, את  הגוו העירום , כולל המפשעה. הגברים  המתפשטים לרגע, אחד אחד, מראים גם הם את המפשעה אך איבר המין מוחבא. הם נראים כמו הציור הפלמי של ואן אייק,בו נראה  סן.  סבסטיאן המעונה- חסרי מין, פגיעים, בני תמותה. הטור הולך ומתמשך  וחושף אינטימיות לא מאיימת, קטעי סולו קצרים, נפלאים. ואז  רוקדים כולם בבת אחת, משפט פשוט וקצבי וקופצני והאור יורד לאט, ברכות.

 אחרי "ממותות " נהרין הלך עוד צעד לכיוון הויתור על כל מה שלא הכרחי, על כל מה שהוא אפקט, על כל גינדור. הבגדים  של רקפת לוי הם יומיומיים, התאורה קיימת  באופן חכם וללא  תרועה, אך המחול הוא מורכב ועשיר עוד יותר מתמיד. זהו ריקוד לזמן שאולי יגיע סוף סוף ,זמן שבו יש זמן להתבונן . פעם קראו לזה קלאסיקה.