הורה
יצירה חדשה מאת אוהד נהרין
מוקדשת לאמו צופיה נהרין
עיצוב במה ותאורה: במבי
עיצוב תלבושות: אנה מירקין
עיצוב ועריכת פסקול: מקסים וואראט
עיצוב ספסל: אמיר רווה
רקדנים: רייצ'ל אוסבורן, מתבן דסקל, תום ויינברגר, ארז זוהר, אנדראה מרטיני, בשמת נוסן, מיכל סייפן, בובי סמית', אריאל פרידמן. גיא שומרוני, מאמי שימאזאקי.
הורה הוא השם הכי ישראלי של ריקוד- שהוא יותר מריקוד- כמעט חגיגת הציונות והביחד ואיבוד הפרט, והשמחה וה" למרות הכל".
אז מה הקשר לזה ולריקוד המורכב שנהרין יצר בשם זה? זו שאלה, והמחול שהוא ריכוז של יופי מתחילתו ועד סופו מציג שאלה מן הרגע הראשון שהאור עולה.
בתוך מסגרת רבועה, בין קירות ירוקים על ספסל מעוצב, יושבים הרקדנים בבגדים שחורים קצרים ומעולים,ומביטים בקהל בשקט. ואז הם קמים, וכאשר הזרוע מושטת הצידה הם הופכים לצלליות חסרות שם, מפוסלות, רמז למשהו גורלי.
משם והלאה הם הופכים ליחידים , כל אחד רוקד את הריקוד שלו ,ממציא לעצמו חלל שעדיין לא עוצב. התאורה של במבי , מקורית, חכמה ומעודנת כרגיל, יכולה להיות מפתח מסוים למתרחש- האור הרך, האור החזק חסר הצלליות, זה המנחם לקראת הסוף. מדי פעם הקבוצה עוצרת באמצע התנועה, קופאת, קליידוסקופ עשיר של אפשרויות תנועה שנקטעו, והלב מחסיר פעימה כמו הזמן שמחסיר, כי זה יפה כל כך, כי העצירה היא מקום למחשבה, לשאלה.
התנועה כל כך סבוכה שבעצם אין מילים לתאר אותה- שינויי כיוון, כאילו הומצא עוד מימד לחלל,מהירויות שיא, ביצועים מפתיעים, וירטואוזיים, דואטים שעוד לא נראו כמותם למקוריות ועדינות.
הפעם הזו המוסיקה בתפקיד שונה , מתייחס לעבר, כזה שיש לו שם ודימוי. איסאו טומיטה עיבד וגם מבצע בתוך המוסיקה שלו קטעים ידועים מאוד. ציטטות של " הורה" מושתלות פה ושם, , קטעים מתוך גריג, סיבליוס, שטראוס וגם מלחמת הכוכבים, ומוסיקה קלה שהיא התרומה למחול הסתמי, הטפשי בכונה, כמשקל נגד לרצינות כבדת הראש.
"אחר צהרים של פאון" למוסיקה של דביוסי, שבה הגיבור, בביצועו המיתולוגי של ניז'ינסקי, בריקוד על ערפול חושים והתעוררות של מיניות שיצר שערוריה בפריס בתחילת המאה העשרים מצוטט כאן, כאשר כמה תנועות זרועות דמויות תבליט יווני מופיעות פתאם בתוך המחול העכשווי . קטעי מוזיקה נוספים שהקהל מכיר, הם נקודת אחיזה כמו איים של זהות בתוך מה שמסתמן יותר ויותר כעבודה שיש לה עומק, אולי של יאוש, של איזו צלילה למקומות לא מוכרים.
השימוש במוסיקה של ואגנר, מה"וואלקיריות",בעוצמה קולית גבוהה, היא הפתעה גמורה, כמו גם סוג של אזעקה, אזהרה כאשר הבנות שוכבות לפתע על הבמה , אחר כך מתיישבות, ובהמשך מתרוממות כולן עם הגברים לריקוד שנעשה, עם כל בהירותו, לאיבוד עשתונות גופני., מהיר מאוד, פרוע.אמנם מוקפד, תובעני, אך שמתבטא מדי פעם בחזרה תזזיתית על ידי רקדן יחיד על תנועה אחת פשוטה,כמו אוטומט, כאילו מתוך מילון של מחוות " עבודה" ידועות, כמו במסכת: סיבוב בורג, חפירה, דחיפה, וכל זה בקצב הולך וגובר עד שהתנועה מאבדת את משמעותה המקורית , והופכת למאמץ שווא, עקר, מיואש.
כפות הרגלים , שבתאורה המתוחכמת נראות לעיתים ורודות, מככבות. הן מדגישות את הגמישות של הגוו, הסיבובים והספירלות הסבוכות. הקצה המלוטש הזה של הגוף ושל התנועה מוסיף קלות ודיוק, ובעיקר הדבר בולט אצל רייצ'ל אוסבורן הנפלאה ואייר אלעזרא., כאילו הם לא ממש נוגעות בקרקע.
תחושת האזעקה הולכת ועולה כאשר פני הרקדנים, מבלי לספר סיפור, בכל זאת מורות על הקושי הנפשי, על עומק השאלה ואימת התשובה.
לקראת הסוף, אחרי שפע של ריקוד מופלא, כולם מתקדמים , ומאמי שימאזקי שאישיותה הבימתית נעשית משמעותית יותר ויותר בקבוצה, פתאום צועקת. עכשיו זה טרגי ממש, הריקוד ממשיך בזוגות, כולם עוצרים, פניהם לקהל. האור שהאיר מלמטה ברכות יורד, מחשיך. דמויות פזורות על הספסל, ורק דמות אחת בקידמת במה ממשיכה כשרגל אחת באויר, כאילו נעצרה באמצע הריצה.-
היה משהו מטלטל בעוצמה חסרת הפשרות של העבודה החידתית הזו. אפשר לתת לה פרשנויות של" המצב", אך לי היא נראתה יותר כפכחון:- מעמקים המוארים באור בהיר, כזה שאי אפשר להימלט ממנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה